הארכיון לתולדות רחובות
hublot replica uk | audemars piguet replica sale | hublot replica uk | replica watches sale
רחל שביט בנטואיץ

נולדה ב- 1929 בירושלים. בת ליוסף בנטואיץ, שהיה מחנך וחתן פרס ישראל לחינוך (1962) ולאמה שרה לבית יפה, ילידת יפו שגדלה בזכרון יעקב, והיתה בתו של ד"ר הלל יפה. ילדותה ונעוריה של שביט עברו בירושלים, בבית המשפחה ברחביה. בקרבתם התגוררו הסב ואחותו של אביה, דודתה הצ'לנית תלמה ילין (שמה ניתן לתיכון "תלמה ילין" בגבעתיים) ובעלה אליעזר ילין. סבה של שביט, הרברט בנטביטש, היה ממנהיגי האגודה הציונית הבריטית "המכבים". ב- 1897 רכש את אדמות גזר, ובערוב ימיו שב הסב לירושלים כדי לסיים בה את חייו.

שביט גדלה במשפחה של אמנים. סולומון ג'יי סולומון, האח של סבתה, היה צייר מפורסם באנגליה במאה ה-19, דודתה מיוריאל בנטוויץ' היתה גם היא ציירת מוערכת.

מוריה הראשונים, אלה שהקנו לה את מושגי היסוד של העשייה האמנותית, היו הירושלמים, מירון סימה , איזידור אשהיים ויעקב שטיינהרדט, בחוגיהם למדה בשנים 1944- 1946 בעת לימודיה בתיכון. במסגרת ההכנות לבחינת בגרות באמנות, למדה יום בשבוע, בבצלאל. המורה, מרדכי ארדון, הנחה אותה בעבודת הגמר לבגרות. הציירת אנה טיכו, ידידת המשפחה, היתה מושא להערצתה באותן שנים.

בלימודיה המוקדמים נטמעו בה ערכים הנקשרים במשמעת ומחויבות: המשמעת שבחתירה לאיכות ושכלול הביצוע, המחויבות שתובעת האמנות כדרך חיים, ומעל הכל, המחויבות למקום והמעורבות בחברה שנתבעת מן האמנות.

ב- 1949 מייד כאשר סיימה את הסמינר למורים בבית הכרם בירושלים, התקבלה לעבודת ההוראה ברחובות, כמורה בביה"ס היסודי סמילנסקי. אחרי שנתיים יצאה לחופשת לידה ולאחר חזרתה לעבודה המשיכה והפעם בהוראה אמנות בביה"ס היסודי שפרינצק.

קטעים מתוך ראיון שערכו איתה אנשי הארכיון במאי 2011:

"תוך כדי המלחמה התחלתי ללמוד בסמינר. לרחובות הגעתי אחרי הסמינר בירושלים. בסוף הקיץ שלחו אותנו לעבודה ניסיונית ברחובות, עוד לא היתה לי תעודת הוראה. נכנסתי לכיתה לתת שיעור, בכור לוי נכנס לכיתה ואחרי השיעור אמר: "את נשארת פה!". נשארתי. גרתי אצל משפחת אהרונוביץ, חדר ע"י הללה, ברח' סמילנסקי 12 , ליד גבעת האהבה.

נכנסתי ללמד ב- 1950-49 בכתה ב'– זו היתה שנה גשומה וקשה. גרתי ברחוב הרצל, ראינו את הזוועות של המעברות.

בשנת 50' הייתי בהריון, ואחרי הלידה החלטתי לקחת שנת חופשה – רציתי לגדל את בני הבכור בכוחות עצמי. בכור לוי בא אלי הביתה והתחנן שאחזור לעבודה אבל נשארתי, רק נתתי שיעורים פרטיים.

היה הרבה הווי ב"סמילנסקי": כנסים בחדר המרכזי והשתמשו בבית העם להצגות ואירועים. לקראת חגיגת הכנסת ספר תורה נתתי לכל ילד דפים לציור יום הבריאה וכל השבוע צרפתי בצורה של מגילה.

נינה קצ'לסקי (קציר) היתה מורה בכיתה מקבילה. המפקחת היתה שרה ברוומן [אמו של יורם קניוק], בעקבות המלצתה עברתי ללמד בכתות ה'- ו'. הכנסתי הרבה דרמה".
--------------------------------------------------------------------------------------------------
 
השלב הבא בהכשרתה של שביט הפגיש אותה עם תפישות אמנותיות המתמקדות בשפה הציורית ובהפשטתה. מוריה במכון לציור ופיסול ע"ש אבני, שנפתח מחדש באותה עת, בניהולו של הצייר משה מוקדי, היו מרסל ינקו, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטמצקי, חברי "אופקים חדשים". רחל ראתה חשיבות רבה בשתי שנות לימודיה שם 1952- 1954, שהעשירו את תובנותיה ביחס לבניית מיחבר הציורי והעבודה בצבע, ליצירת גוונים ועימות הקו והכתם הצבעוני.

בשלוש השנים הבאות שהו שביט ובעלה ד"ר נחמיה שביט במדיסון, ויסקונסין, שבמערב התיכון של ארה"ב, ובמהלכן למדה במחלקה לאמנות של אוניברסיטת ויסקונסין. בשיעוריו של הצייר סנטוס זינגלי מצאה שביט את מקומה ואף קיבלה לגיטימציה לחיפושיה בתחום האמנות הפיגורטיבית והמעורבת.

בשובה לארץ ב- 1957 עבדה שביט כמורה במעברת רחובות (זרנוגה). מנהגיהם המסורתיים של תושבי המעברה, רובם ממוצע תימני, חדרו לציוריה, אולי כהמשכן של חוויות האוריינט שזימנה לה ילדותה בירושלים המנדטורית והתנסויותיה ב" ציור אתני" בסדנתו של זינגלי.

מתוך הראיון: " נסענו לארה"ב , לוויסקונסין, שם למדתי art education . כשחזרתי לארץ ולהוראה הלכתי ללמד במעברת זרנוגה.. משם התחילה המעורבות האמנותית שלי בתימנים. לימדתי בשיטת נושאים כדי לחבר בין הילדים בני גילים שונים לפי רמתם.

בזמן שעבדתי במעברה בנינו את ביתנו ברחוב רופין וכשעברנו התחלתי ללמד בבית ספר שפרינצק כמורה לאמנות. היתה תקופה יפה."
----------------------------------------------------------------------------------------
 
הגם שהציגה את עבודותיה בהזדמנויות שונות הן בארץ והן בארה"ב, עדיין ראתה את עצמה כתלמידה. ב- 1959, במהלך הפרק האחרון של לימודיה הרשמיים, בסדנתו של מרסל ינקו בעין הוד, השתנתה הערכתה העצמית והיא בחרה בציור כייעוד וכמקצוע. בשנים אלה הרבתה לצייר במנזר ברמלה. קשתות המבנה הזכירו לה לדבריה את הבנייה האוריינטלית של ירושלים, סביבת ילדותה.

את נסיעתה הבאה לארה"ב עשתה שביט כאמנית. היא הקדישה שהות בת יותר משנה בניו יורק (1968 – 1969) לציור בסטודיו משלה, לביקורים במוזיאונים וגבלריות ולהתוועדות מעמיקה לאמנות העבר ולאמנות בת הזמן.

בשנת 1971, התמנתה שביט ליועצת אמנותית בעיריית רחובות, וריכזה את האולפנה לאמנות במרכז לתרבות ברחובות עד 1980. במסגרת תפקידה עיצבה את אירועי "חג ההדר" בעיר (לסקיצות לחץ כאן).

על חגיגות ההדר, מתוך הראיון:

" כשעבדתי ב"שפרינצק" היה רה"ע ש. רכטמן , מהנדס העיר רמי סונין וראש המחלקה לתרבות וחינוך היה שלמה דגני. למעשה מי שגילתה ודחפה אותי היתה שרה צימרמן. כל האנשים האלה היו שותפים ליצור משרה חדשה: יועץ אמנותי שלה נבחרתי.

באתי עם תכנית מדהימה ליצור פסדות חדשות לבנינים ברחוב הרצל. להוציא סוכך קשתות......להפיק חגיגת הדר גדולה

היתה תאורה מיוחדת לחגיגות.היו גופי תאורה קטנטנים שנתנו דימוי של כוכבים.

ההצגה שהציגו היתה: "הביקור המוזר" מאת דן אלמגור ונורית הירש, איה לביא [הבמאית], ארנון הדר על התאורה.

הרעיון היה ללכת לכל בתיה"ס ולאסוף מהמשפחות צילומים ומידע (אתני).

האירוע הראשון היה לאורך רחוב מנוחה ונחלה. הקמנו ביתנים וכל ביתן היה בעל נושא אחר: היו ביתן שעריים, זרנוגה, מכון וייצמן ועוד. גיליתי בית אחד שהיה עזוב- נכנסנו אליו, גילינו בית אותנטי: תנור של פעם, כיריים ואצל משפחת מילר מצאנו מקרר שנראה כמו רהיט בסלון."
--------------------------------------------------------------------------------------
 
שביט זוקפת לזכותה את חזרתו של יחיאל סגל לציור לאחר שנים. "גרתי ברחובות. יום אחד מגיע מישהו מטעם העירייה לקרוא לי את שעון המים ואני מזהה שזה "זהזה" . התנפלתי עליו, אמרתי לו: "אתה הצייר הכי חשוב במכון אבני, אתה חייב לחזור לצייר". ניהלתי אז את האולפן לאמנות בעיריית רחובות, הוא בא אלי ואני רואה שהוא לא יכול להחזיק את העיפרון ביד. היתה לי שיטה שבדיוק למדתי אז בארצות הברית: לצייר ביד ההפוכה. זו שיטה שמלמדת להתבונן אחרת ויוצרת קשר ישיר בין העין ליד. זה משחרר. ואמנם, כל הרישומים המוכרים של סגל נעשו בטכניקה הזאת. זה החזיר אותו לצייר".
 
ממקום מושבה ברחובות עקבה אחר הנעשה במרכז, במוזיאונים בתל אביב ובירושלים, בגלריות ובחללים אלטרנטיביים, אבל קשריה עם עולם האמנות התמצו בביקורים בתערוכות ובצפייה בנעשה מרחוק. פנייתה של שביט להתקבל כחברה באגודת האמנים ב- 1970 נדחתה. זמן לא רב לאחר מכן פגשה באליהו גת, שהיה לימים בן זוגה, והחלה פרק חדש בחייה ובאמנותה גם יחד.

באמצעות גת התוודעה שביט לחבורת המציירים בצפת ולציירים נוספים שקשרו את ביטויים בנוף, לעתים אף מתוך התכוונות למקומי. חוג החברים לדרך שנוצר אז ביסס בשביט לראשונה תחושה של שייכות אמנותית וסיפק לה סביבה תומכת לעשייתה. חוג זה היה גרעין שממנו הוקמה בשנת 1973 בעקבות מלחמת יום כיפור קבוצת "אקלים". שביט שהיתה בין מייסדיה השתתפה בכל תערוכותיה של הקבוצה.

משנת 1975, במשך 7 שנים, לימדה רישום במכון אבני, בתל אביב, ובשנת 1976, במשך 11 שנים, לימדה רישום במדרשת תלפיות בתל אביב ובסדנאות מוזיאון תל אביב לאמנות.

משנת 1979, במשך עשר שנים, לימדה במדרשה למורים לאמנות, ברמת השרון ושנתיים לימדה וריכזה את המגמה לאמנות בתיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין, גבעתיים. בשנים 1987- 1989 לימדה רישום ואמנות בסדנאות מוזיאון תל אביב לאמנות.

הציגה בעשרות תערוכות יחיד בארץ ואף בפריז, ובמספר גדול של תערוכות קבוצתיות בארץ, בבוסטון ובפריז. אצרה כ- 10 תערוכות במקומות שונים בישראל ובחו"ל. עבודותיה מצויות במספר מוזיאונים בארץ ובאוספים פרטיים בארץ ובחו"ל.

היתה יו"ר אגודת הציירים והפסלים, סניף תל אביב היתה בין השנים 1989- 2005 וכיו"ר קריית האמנים בצפת, בין השנים 1997- 2001.

כיום, נשיאת כבוד של בית האמנים בתל אביב. מלמדת ציור ואומנות ועובדת בביתה, הבנוי בסגנון באוהאוס, במרכז תל אביב. מרצפות הבית הישנות, התקרות הגבוהות, הריהוט העתיק - חלקו ירושה מבית הוריה. יש בבית לא מעט ציורים קלאסיים וציורי נוף שנעשו על ידי בני משפחה, עדות למורשת אמנותית גדולה.

לגלריית הציורים של רחל שביט - כאן

מקורות :

רחל שביט בנטואיץ מאת: דנה גילרמן, עכבר העיר 2008

רחל שביט בנטואיץ | הצל Rachel Shavit Bentwich גלריה עירונית עפולה

רחל שביט בנטואיץ - רישום היום, בסיס בית ספר לפיסול ולציור

רחל שביט בנטואיץ- מתוך ספר שערך יונה פישר וכתבה אירית הדר שיצא לאור לרגל תערוכתה "האור של הצל של האור", ציורים ורישומים, 2004.

ראיינו:

צבי תדמור ונילי לוין